<h1>המכתם — ביצה</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[ביצה ט"ו ע"א] אלא בקשין. פי' ודאי בוילון קאמ', או להציעה תחתיו בקשין דלית בהו משום כלאים דלא מחממי כלל, ואיכא לאקשויי היכי אמ' דבקשין ליכא משום כלאים, והא אמרי' התם בפרק התכלת [מנחות מ"ג ע"א], הכל חייבין בציצית כהנים ולוים וישראל, ופריך פשיטא אי הני לא מחייבי' מאן ניחייב, ומשני כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתב רחמנא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, דאשתרי כלאים בציצית, מאן דמתסר בכלאים מחייב בציצית וכהנים הואיל ואישתרי בכלאים לגביהו בבגדי כהונה לא ליחייבו בציצית קמ"ל, ובמסכת יומא [ס"ט ע"א] אמרי' בגדי כהונה [קשין] הן ולפיכך כשהיו פושטין אותן מניחין אותן תחת מראשותי', וכיון דקא אמרי' דבקשין ליכא משום כלאים, היכא אשכחן דאשתרי כלאים לגביהו, תירץ הרב בעל המאור ז"ל דההיא דיומא באבנט בלחוד קאמ' שפרחי כהונה היו חוגרין אותו, אבל ההיא דאמ' דאישתרי כלאים לגביהו בחושן האפוד של כהן גדול שהיה בהן כלאים והיו רכין ולא קשין, ואית דמתרצי דכי אמ' הכא דבקשין ליכא משום כלאים, הני מילי בכלאים דרבנן כגון להציע תחתיו אפי' הוא שוע טווי ונוז, או בשוע או בטווי או בנוז דהוי נמי דרבנן אפי' בלבישה, אבל בכלאים דאוריתא בלבישה אפי' בקשי' אסורי', כללא דמילתא בכלאים דרבנן בקשין לא גזור ובכלאים דאוריתא לא שנא רכין ולא שנא קשין, תו לא קשיא מבגדי כהונה, דאפי' כלהו הוו קשי' כלאים דאורי' הכי דהוו שוע וטווי ונוז והיינו דאישתרי כלאים לגביהו, וההיא דתנן במ' כלאים [פ"ט מ"ט] הלבדין אסורי' מפני שהן שועין, תירץ הרב ב"ה ז"ל דמדרבנן קאמר וברכין, ואע"ג דאמרי' בתורת כהנים, בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדין ת"ל שעטנז, ההיא אסמכתא בעלמ' היא, ואית דאמרי דשאני לבדין כיון שגמר עשייתן הוא בשוע לבדו הוא אסור מן התורה שהן כמו בגד חשוב, מיהו לדעת הר"מ ז"ל [פ"י מהלכ' כלאים ה"ב] הלבדין אסורין מן התורה, דקא סבר דלא בעינן שוע וטווי אלא שוע או טווי או נוז, וגמר לה מדאמרי' דשרא רחמנא כלאים בציצית וההיא ודאי מכלאים דאוריתא קאמ' וציצית הא אינו אלא קשיר' בעלמ', מכלל דדכותיה בעלמ' הוו כלאים, וסייעתיה מההיא דגרסי' בנדה [ס"א ע"ב] האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקה ולא ידע אי נתיק לגמרי מותר מאי טעמ' מדאוריתא שעטנז אמר רחמנא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו בה וכיון דנתקי' נתקי', ואע"ג דאיכא דגרסי' התם והילכת' כמר זוטרא דאמ' כולהו בעי' מדאפקי' רחמנא בחד לישנא דשעטנז, מכלל דלא מעיקרא גמר' הוא, והאי שוע טווי ונוז שפירשו שהצמר והפשתים שועים יחד כלומר מנופצים ומעורבים ודבוקים יחד, מלשון [ויקרא י"ד] וטח את הבית, וישוע ית בית' ואית דאמרי שהצמר טווי לעצמו והפשתן טווי לעצמו ואחר כך שזורין שניהן, ויש מפרשי' נוז שאגודין יחד.
<h2>דף כט:</h2>
[ביצה י"ד ע"ב] מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. מקשו בתוספת כיון דוילון אינו טמא אלא מפני שהשמש מתחמם כנגדו, א"כ פרוכת של בית המקדש אמאי מקבלת טומאה, דהא אמרי' במסכת חולין [צ' ע"ב] דשלש מאות כהנים מטבילין אותה, והא טעמ' דמתחמם כנגדו לא שיכא בפרוכת, דהא אסור' בהנאה, ולא מצית אמרת דלא הוצרכו להטבילה אלא אחר שארגוה מפני חשש נשים האורגות בפרוכת שמא היו נדות או משום כלים הנגמרי' בטהרה דאמרי' צריכי טבילה, אבל מאחר שפירשוה לא הוצרכו להטבילה, הא לא מצית אמרת דהא חזינ' במסכת שקלים פרק י"ג [תוספתא פ"ג הי"א] ב' פרוכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת נטמאת הפרוסה פורסי' המקופלת, ועוד תני במס' שקלים [פ"ח ה"ב] פרוכת שנטמאת בולד הטומאה, משום האי קושי' איכא דגרסי' הכי מפני מה וילון אסור מפני שהשמש מתחמם כנגדו, פי' ומשום אסור כלאים קאמר.
